בחטף: גרייה טריגמינלית נמצאה יעילה ובטוחה במספר חולים עם אפילפסיה עמידה לתרופות. 

 כמחצית מחולי האפילפסיה עמידים לטיפול בתרופות אנטיאפילפטיות או תופעות לוואי הקשורות לטיפול התרופתי. ניתוחי אפילפסיה יכולים להביא לרמיסיה ואף לריפוי, אולם רוב החולים העמידים לטיפול התרופתי אינם מנותחים בפועל. זוהי אחת הסיבות העיקריות לעניין הגובר בנוירוסטימולציה באפילפסיה.
הקוצב הוגאלי הוא המכשיר הראשון שזכה לשימוש נפוץ כטיפול נוסף (אדג\ובנטי) לפרכוסים חלקיים. דווח כי בכ–30%–40% מהמושתלים חל שיפור משמעותי, כלומר ירידה של לפחות 50% בתדירות הפרכוסים. מאחר  שהקוצב הוגאלי נמצא יעיל גם בפרכוסים כלליים, ותוארו לגביו השפעות חיוביות מבחינת רמת הערנות של החולים ומצב הרוח, השימוש בו עולה גם בחולים שאינם סובלים רק מאפילפסיה ממוקמת עמידה.
גירוי מוחי עמוק כטיפול באפילפסיה דווח עד כה באזורים מוחיים שונים, כולל הגרעין הסנטרומדיאני והגרעין האנטריורי בתלמוס, הצרבלום, סובסטנסיה ניגרה, הגרעין הסובתלמי, הסטריאטום והגלובוס פלידוס. באופן כללי, מטרת הגירוי היא לעכב את התפשטות הפרכוס ולשנות את הסף לפרכוסים. הקיצוב באזורים אלה וכן הקיצוב הוגאלי מתבססים על קיצוב אינטרמיטנטי, שהמדדים המאפיינים אותו ניתנים לשינוי. שיטת קיצוב נוספת היא גרייה קורטיקלית, שנוסתה בצורתה האינטרמיטנטית באזור ההיפוקמפוס והמבנים הפרי–היפוקמפליים (1). בנוסף לקיצוב אינטרמיטנטי, נעשים ניסויים שבהם ניתנת גרייה קורטיקלית בתגובה להתפרקויות אלקטרוגרפיות 
בלתי–תקינות. מערכות אלה מתבססות על ניתוח מתמשך של הפעילות החשמלית של הקורטקס (האלקטרוקורטיגרם), ומתן גרייה חשמלית בתגובה למאפיינים ייחודיים המצביעים על תחילת פרכוס חשמלי (2). 
לאחרונה דווח על החולים הראשונים שהם נעשה שימוש בגרייה של העצב הטריגמינלי כטיפול באפילפסיה עמידה. הגרייה הטריגמינלית מתבצעת דרך ענפים עוריים של עצב V בפנים, באמצעות אלקטרודות המונחות מעל הפורמן האינפראורביטלי או סופרה–אורביטלית. המחקר מדווח על 7 חולים שסבלו מפרכוסים חלקיים מסובכים או כלליים, ושהשלימו לפחות מעקב בן חודש ימים (3). בסוף המחקר נרשמה ירידה ממוצעת של 43% בתדירות ההתקפים, כאשר ב–4 מתוך 5 חולים נרשמה ירידה של 50% או יותר כעבור 3 חודשים, ו–4 מתוך 5 חולים השלימו 6 חודשים עם ירידה של יותר מ–50% בתדירות הפרכוסים. מבחינת תופעות לוואי, החולים דיווחו על נימול קל בקרקפת או בשיניים, בהתאם למיקום האלקטרודות. יש לציין כי בשיטות הגירוי הפולשניות, שיעור הסיבוכים המוערך עומד על  כ–12%–10%, וכולל בעיקר זיהום או דימום תוך–מוחי. משערים כי גרייה טריגמינלית משפיעה על פרכוסים בשל הקשרים הענפים של הגרעין הטריגמינלי עם טרקטוס סוליטריוס ולוקוס צרולאוס, שני מבנים הידועים כבעלי מודולציה על  פרכוסים.
הטיפול באפילפסיה באמצעות גרייה מוחית נראה כיום יעיל ובטוח. אחד מיתרונותיו הבולטים הוא הייחודיות שבו, או היכולת לכוון את הגירוי למוקד האפילפטי, למסלול התפשטות הפרכוס, או למבנה מסוים בעל השפעות מודולטוריות רחבות יותר. בנוסף לכך, מתן גרייה בתגובה לקליטת התחלה של פרכוס חשמלי עוזר לצמצם עוד יותר את היקף מתן הטיפול, כך שהוא אינו כרוך בהיענות יומיומית.
לסיכום: למרות שהטיפול באפילפסיה באמצעות קוצבים נתפס כרפואה עתידנית, כבר כיום מפיקים חולים לא מעטים תועלת רבה מטיפול זה, שצפוי להתפתח בשנים הבאות במקביל לשימוש בקוצבים בתחום הקרדיאלי ובתחומים אחרים של הנוירולוגיה.