בחטף: לחולים מעל גיל 80 שנה הלוקים באירוע מוחי איסכמי חד ומטופלים ב–t–PA פרוגנוזה גרועה מאשר למטופלים צעירים יותר. יחד עם זאת, בבחירה זהירה של מטופלים ובשמירה על פרוטוקול הטיפול, ניתן לטפל ב–t–PA בבטחה וביעילות דומה בחולים עם אירוע מוחי חד גם מעל גיל 80.
אירוע מוחי איסכמי חד הוא כיום מצב חירום רפואי הניתן לטיפול מיידי על–ידי חידוש זרימת הדם בעורק החסום בעזרת טיפול ממיס קריש (תרומבוליטי). טיפול ב–t–PA בתוך 3 שעות מתחילת האירוע משפר באופן משמעותי את הפרוגנוזה, אך יחס התועלת לעומת סיכון בחולים מעל גיל 80 שנה עדיין לא ברור דיו. הטיפול ב–t–PA  לשימוש בהוריה של אירוע מוחי איסכמי חד אושר על–ידי משרד הבריאות ביולי 2004, אך האישור תקף לחולים עד גיל 80 שנה בלבד. זאת בעוד כ–30% מהלוקים באירוע מוחי בישראל הם בגיל 80 שנה ומעלה, ובקרב חולים אלו ל–70% מוגבלות בינונית או למעלה מזה בעת שחרורם מבית–החולים, וכ–30% מהם נפטרים בתוך 3 חודשים מהאירוע. ממצאים אלו, המבוססים על הסקר הלאומי בשבץ המוח, מעידים על כך שבטיפול שמרני בלבד, אירוע מוחי בחולים בגיל מעל 80 כרוך בנכות 
ובתמותה גבוהות במיוחד.
ניסיון רב נצבר בעשור האחרון בטיפול קליני שגרתי ב–t–PA, ובסדרות חולים רבות נצפו תוצאות מיטיבות בשיעורים דומים למחקרים הקליניים המבוקרים. מספר קבוצות חוקרים בחנו לאחרונה, בהתבסס על סדרות אלו, את תוצאות הטיפול ושיעור הסיבוכים במטופלים מעל גיל 80 שנה לעומת מטופלים צעירים יותר. המחקר הגדול מסוגו (1) בחן מידע שנאסף ממחקר פרוספקטיבי לאומי קנדי Canadian Alteplase for Stroke Effectiveness. המחקר כלל למעלה מ 1,100 מטופלים ב–t–PA מ–60 מרכזים רפואיים, אשר מתוכם כרבע היו מעל גיל 80. לא נצפו הבדלים משמעותיים כלשהם בסיכון לדימום מוחי סימפטומטי בין המטופלים מעל גיל 80 (4.4%) למטופלים צעירים יותר (4.6%). מבין המטופלים הצעירים יותר, 40% החלימו (ציון 0–1 בסולם ראנקין) תוך 3 חודשים בהשוואה ל–25% מהמטופלים בגיל מעל 80. ברישום רב מרכזי משוויץ נכללו 325 מטופלים ב–t–PA, אשר מתוכם 12% היו מעל גיל 80. מבין המטופלים הצעירים יותר 37% החלימו (ציון 0–1 בסולם ראנקין) תוך 3 חודשים בהשוואה ל–29% מהמטופלים מעל גיל 80, בעוד שיעורי הדימומים המוחיים לא היו שונים בין הקבוצות (2). בסדרה של 228 מטופלים מגרמניה, 16% היו מעל גיל 80. מבין המטופלים הצעירים יותר, 47% החלימו (ציון 0–1 בסולם ראנקין) תוך 3 חודשים בהשוואה ל–26% מהמטופלים מעל גיל 80 (3). שיעור הדימומים המוחיים הסימפטומטיים היה דומה בשתי הקבוצות ועמד על 2.6% בלבד. בעבודה קטנה נוספת ממרכז בודד בהולנד נכללו 184 חולים אשר טופלו ב–t–PA, מתוכם רבע היו מעל גיל 80 (4). תוצא טוב (ציון 0–1 בסולם ראנקין) הושג ב–45% מהמטופלים בגיל עד 80 שנה, לעומת 27% מהחולים המבוגרים יותר. דימום מוחי סימפטומטי התרחש ב–5 חולים בגיל מעל 80 (11%) וב–3 מתוכם הדימום התרחש במיקום שונה מהאוטם המוחי הטרי, וממחיש את הצורך בזהירות בבחירת המטופלים. בעוד שיעור החולים מעל גיל 80 מבין כלל הלוקים באירוע מוחי הוא 30%, שיעורם בסדרות המטופלים היה לעתים נמוך בהרבה, ומעיד על זהירות בבחירת המטופלים בקבוצת גיל זו. גיל מבוגר הוא גורם פרוגנוסטי רע לנכות ותמותה בעקבות אירוע מוחי, הן בחולים אשר מטופלים בתרומבוליזה והן באלו המטופלים שמרנית. לסיכום, מסדרות המטופלים עולה כי בבחירה זהירה של מטופלים ובשמירה על פרוטוקול הטיפול, ניתן להשתמש בתרומבוליזה בבטחה במטופלים עם אירוע מוחי איסכמי חד גם מעל גיל 80.