תופעות לוואי מתרופות שכיחות מאוד בחולים אמבולטוריים כמו גם בחולים מאושפזים. מבין המאושפזים כ-15% יסבלו מתופעות לוואי הקשורות לתרופות לעומת 25% מקרב החולים האמבולטורים. תופעות לוואי מתרופות הן סיבת המוות השישית בשכיחותה בחולים מאושפזים בארה"ב.
תגובות אלרגיות לתרופות הן תופעות לוואי הנובעות מתגובה אימונולוגית לתרופה או לאחד מתוצרי פירוקה. מתוך סך תופעות הלוואי לתרופות שיעור התגובות האלרגיות ודמויות האלרגיה הוא מ-6% עד 10%. אחת מכל 10,000 תגובות אלרגיות לתרופות ו-10% מהתגובות האנפילקטיות מסתיימות במוות. התגובות האלרגיות לתרופות מתבטאות בדפוסים צפויים של תופעות קליניות, הנוטים לחזור אצל אותו מטופל בחשיפות חוזרות לאותה תרופה. תגובות אנפילקטואידיות הן אלה שההסתמנות הקלינית שלהן דומה לתגובה אלרגית, אלא שהמנגנון שגרם להופעתן אינו אימונולוגי.

הגדרות ומנגנוני תגובה
ההגדרה לתופעת לוואי לתרופה: כל תגובה לא מכוונת ולא רצויה המתרחשת תוך כדי שימוש במינון מקובל לצורכי ריפוי או מניעה של מחלה.
תופעות הלוואי מחולקות לצפויות (Type A) ובלתי צפויות (Type B). שיעור התופעות מסוג A הוא כ-80% מתופעות הלוואי, והן בדרך כלל תלויות מינון ונובעות מהמנגנון הפרמקולוגי של התרופה. שיעור התגובות מסוג B הוא כ-20% מתופעות הלוואי. הן בלתי צפויות ובלתי תלויות במינון ובמנגנון פעולת התרופה. תגובות של רגישות יתר או אלרגיה לתרופות הן תגובות מסוג B המתווכות על ידי מנגנון אימונולוגי ספציפי.
המשותף לכל התגובות האימונולוגיות:
1. הן מתרחשות במספר קטן של חולים.
2. חשיפה קודמת לתרופה היא תנאי מוקדם להתרחשותן.
3. הן מתפתחות במהירות לאחר חשיפה חוזרת.
4. מנגנון התגובה מוכר כתופעה אימונולוגית.
מיון התגובות האלרגיות ל-4 סוגים על פי Gell & Coombs עוזר לעתים בסיווג חלק מהתגובות האלרגיות לתרופות (איור 1). מבין 4 התגובות האימונולוגיות המצוינות  באיור 1 יש לזכור, כי המסוכנת מכולן היא תגובה מהסוג הראשון. תגובה זו היא תגובה מיידית המופיעה תוך דקות עד שעות מרגע החשיפה לחומר. התגובה  מתווכת ע"י IgE ספציפי. כדי שתופעה כזו תתרחש, יש צורך בחשיפה קודמת לתרופה. בדרך כלל תהיה הפסקה בטיפול בין החשיפה המרגשת לחשיפה שתגרום תגובה אלרגית. ההסתמנות הקלינית של התגובה המיידית תתבטא
באורטיקריה, אנגיואדמה, בצקת של הלוע, צפצופים וקוצר נשימה, ירידת לחץ דם עד איבוד הכרה ומוות.
תגובות מהסוג III ,II ו-IV מתווכות על ידי נוגדנים מסוג IgG ו/או IgM , ע"י משלים, מכלולים חיסוניים ותאים ציטוטוקסיים בהתאמה. תגובות אלה הן בעלות הסתמנות קלינית מגוונת מאוד, כולל נפריטיס, וסקוליטיס, חום, תרומבוציטופניה, אנמיה, ארתריטיס, תפרחות שונות, Serum Sickness ודלקת עור ממגע.
מרבית התרופות הן מולקולות קטנות שאינן יכולות לעורר בעצמן תגובה אימונולוגית. הן או המטבוליטים שלהן צריכים לעבור התחברות לאחד מחלבוני הנסיוב ורק אז ישמשו כאנטיגן. מולקולת התרופה הקטנה נקראת "הפטן", ותהליך ההתחברות לחלבון קרוי "הפטניזציה". התגובה האימונולוגית שמתעוררת בעקבות תהליך זה יכולה להיות הומורלית על ידי יצירת נוגדנים ספציפיים, תאית, על ידי עידוד תאי T ספציפיים או שתי התגובות כאחד.



גורמי סיכון לפיתוח תגובה אלרגית לתרופה
גורמי הסיכון לפיתוח תגובה אלרגית לתרופה הם ספציפיים לתרופה ולמטופל:
גורמים הקשורים לתרופה
1. אפיוני מבנה - גודל התרופה ואופן פירוקה: תרופות חלבוניות גדולות (הורמונים) גורמות יותר תגובות אלרגיות מאשר מולקולות קטנות. מטבוליטים בעלי נטיית הפטניזציה (לדוגמה: פניצילין) גורמים ליותר תגובות מאשר תרופות שאינן נקשרות לחלבונים.
2. מידת החשיפה לתרופה: (מנה, משך ותדירות). טיפול תרופתי לאורך זמן, בצורה לא רציפה ועם הפסקות, מועד לגרום ליותר תגובות מאשר מנה חד-פעמית או טיפול ממושך קבוע. נטילת מחזורי טיפול תכופים וחוזרים עם אותה תרופה עלולה לגרום לתגובה אלרגית יותר מאשר נטילת מחזורי טיפול בודדים במרווח של שנים.
3. אופן הגשת התרופה: תרופות הניתנות מקומית (משחות)
או תוך ורידית גורמות ליותר תגובות אלרגיות מאשר אלו הניתנות דרך הפה.

גורמים הקשורים למטופל
1. גורם משמעותי המעלה או מוריד את הסיכוי לתגובה של רגישות יתר לתרופות הוא הגורם הגנטי. קבוצות שונות של אנזימים בכבד הן האחראיות על הפיכת  התרופה למטבוליט הפעיל שלה וכן על פירוק המטבוליט הפעיל וסילוקו מהדם. סך שתי פעילויות אלה קובע את רמת התרופה וחומרי הפירוק שלה בדם. משך קיום המטבוליטים המשמשים כהפטנים או כאלרגנים בדם קובע את הסיכוי לפתח ריגוש אלרגי אליהם. ממחקרים פרמקוגנטיים שנעשים בשנים האחרונות עולה כי באנשים שונים קיימת פעילות אנזימטית משתנה של אנזימים אלה. מידת פעילותם של האנזימים המשפעלים והאנזימים המפרקים היא פונקציה של  הרקע הגנטי של נוטל התרופה. משום כך ייתכן  שבשני אנשים שונים הנוטלים את אותה תרופה באותו מינון יתקבלו השפעות קליניות שונות. לגבי חולה מסוים  התרופה תהיה יעילה עם מעט תופעות לוואי, ואילו לגבי חולה אחר לתרופה תהיה רעילות גבוהה עם אפקט רצוי זניח. בהמשך לכך הסיכוי לפתח תגובה אלרגית שונה מאדם לאדם.
2. מחקרים אפידמיולוגיים מראים כי תגובות אלרגיות לתרופות נדירות יותר בילדים בהשוואה למבוגרים.
3. נשים נוטות לפתח יותר תגובות אלרגיות לתרופות מאשר גברים.
4. ככל הנראה, ילדיהם של הורים רגישים לתרופות יהיו גם הם בעלי נטייה לפתח רגישות לתרופות יותר מאשר האוכלוסייה הכללית. אין די ספרות כדי לבסס נטייה גנטית ברורה בהקשר זה, ולא ניתן להתייחס לילדים להורים רגישים לתרופות כאל קבוצת סיכון.
5. מחלות המתרחשות במקביל לנטילת תרופות עלולות להעלות את הסיכוי לתגובה אלרגית לתרופה או להגביר את עוצמתה, לדוגמה: חולי HIV מפתחים רגישות לאנטיביוטיקה מקבוצת הסולפה בשכיחות המגיעה ל-50% (פי 100 מהאוכלוסייה הכללית). תגובותיהם האלרגיות של חולי האסתמה קשות מאלו של מי שאינם חולים.
6. מחלות כרוניות המצריכות סבבי טיפול חוזרים באותה תרופה, מעלות את הסיכוי להופעת תגובה אלרגית.

הטיפול בתגובה החריפה
בשלב החריף של תגובה אלרגית לתרופה יש קודם כל להפסיק את הטיפול בתרופה החשודה. במקביל, יש לתת טיפול סימפטומטי בהתאם לחומרת התופעות. טיפול בתגובה אנאפילקטית יכלול טיפול באדרנלין ואנטי-היסטמינים. בשאר התגובות יש לנהוג לפי חומרת התגובה והאיברים הפגועים. במקרים שבהם יש מעורבות מוגבלת של העור, די בדרך כלל בטיפול באנטי-היסטמינים. במקרים מפושטים ובאלה עם חשד לתסמונת ע"ש Steven-Johnson, יש לשקול טיפול בסטרואידים. במקרים של מעורבות כלייתית, המטולוגית או פגיעה במערכות נוספות על מערכת העור יש לטפל בהתאם לסוג הפגיעה.
בהמשך יש לשקול בירור כמפורט למטה.

אבחון  הרגישות לתרופות
תגובה אלרגית אופיינית, המתרחשת תוך דקות עד שעות ספורות מנטילת תרופה המוכרת כאלרגנית (למשל פניצילין), אינה בעיה אבחנתית, וניתנת לפתרון אצל הרופא הראשוני. לצערנו, במרבית המקרים ההתרחשות מורכבת יותר. חולה ממוצע בבית חולים מקבל תוך כדי אשפוז כ-8 תרופות במקביל, וחולים אמבולטוריים עם בעיות כרוניות מקבלים בדרך כלל יותר מתרופה אחת
בו-זמנית. לכן, כאשר הרופא מתבקש להעריך אם התגובה היא אלרגית ולאיזו מהתרופות, יש ערך רב לקבלת  מידע מפורט ומדויק. יש להדגיש את הנקודות הבאות:
1. השמות המדויקים של התרופות שבשימוש והתרופות החשודות.אף שמידע זה נראה מובן מאליו, הרי שקיימות תרופות רבות עם שמות דומים, ויש מקום לנסות ולדייק (לדוגמה: מונוניט ומוקסיוויט או אזניל, אזולין ואזטרול).
2. זמן התרחשות התגובה. ככל שחלף זמן רב יותר, הפרטים פחות מדויקים ובמקביל יש סיכוי לדעיכת הריגוש האלרגי.
3. האינדיקציה לטיפול בתרופה החשודה. לעתים, תופעות השייכות למחלה היסודית מיוחסות לתרופות, למשל: החרפת פריחה של אורטיקריה כרונית המיוחסת לפרצטמול בעת מחלת חום, או הופעת פריחה תוך כדי שימוש באמוקסיצילין תוך כדי מחלה וירלית.
4. המערכות המעורבות בתגובה (עור, מערכת עיכול, ריריות וכו\), ומאפייני התגובה: סוג הפריחה העורית, סוג הפגיעה הכלייתית.
5. העיתוי של הופעת התגובה במהלך הטיפול: בתחילתו, לאחר מספר ימי טיפול, ימים לאחר סיום הטיפול.
6. אופן הטיפול בתגובה. האם הפסקת טיפול בתרופה החשודה הספיקה? האם החולה נזקק לסטרואידים? האם נזקק לאשפוז?
7. מחלות הרקע של החולה, מבחינת נטילת תרופות. חשוב לקבל פרטים מדויקים על התרופות השונות, תחילת השימוש בהן והקשר בינן לבין תחילת התלונות.
8. בדיקת הנתונים הקיימים בספרות ודירוג התרופות לפי מידת האלרגניות שלהן, לאחר איסוף הנתונים.
9. אם החולה מגיע לטיפול במהלך התגובה, יש להפסיק את השימוש בתרופות החשודות. הפסקת תרופה חשודה המשמשת כטיפול כרוני צריכה להימשך חודש ימים לפחות.

לאחר נסיגת התופעות האלרגיות ניתן להמשיך בבירור. לדוגמה: בחשד לתגובה מיידית ניתן לעשות ניסיון  לאבחון הרגישות בעזרת תבחיני עור או בדיקת RAST ל-IgE ספציפי. קיים מבחר מצומצם של ריאגנטים מסחריים אמינים לצורך תבחיני עור או בדיקות RAST לתרופות. יש לציין, שבדיקות דם אחרות המוצעות לאבחון רגישות  לתרופות, אינן מבוססות על נתונים מדעיים שפורסמו, אינן בעלות  משמעות פרוגנוסטית או אחרת, ואין אפשרות להבדיל באמצעותן בין תרופות שגרמו לתגובה אלרגית לבין תרופות שהחולה נחשף אליהן ולא גרמו לתגובה. יש לציין, שבמסגרת מחקרית קיימות בדיקות כגון TTL (Lymphocyte Transformation Test) וכן בדיקת דגרנולציה של בזופילים שייתכן שבעתיד ישמשו לאבחון תגובות אימונולוגיות לתרופות.
במקרים מיוחדים שבהם יש חשד לרגישות לתרופה ולא קיימת תרופה חלופית (למשל, ברגישות למלחי פלטינום המשמשים לטיפול כימי) ניתן במסגרת מרפאת אלרגיה לנסות ולתכנן תבחין עורי ספציפי למרות היעדר תכשיר מסחרי. במקרים שבהם לא ניתן לבצע תבחין עור לתרופה חיונית, יש מקום  לביצוע תגר מדורג. בתגר כזה ניתנת התרופה החשודה במינונים קטנים, תוך עלייה הדרגתית במינון, עד להופעת תגובה חוזרת, או עד מתן מינון מלא ללא תגובה. התהליך מתבצע במרפאות אלרגיה שבתוך בתי החולים בלבד, בתנאי טיפול נמרץ. בשום מקרה אין לבצע תגר במרפאה ראשונית ללא גיבוי של צוות וציוד החייאה. יש לזכור, כי  במקרה של תופעות מסוג Erythema Multiforme יש להימנע מתגר חוזר עם התרופה ולהיזהר משימוש בה בעתיד, מאחר שתגובה חוזרת מסוג זה עלולה להיות קטלנית.

רגישות לתרופות ספציפיות
בסקירה מסוג זה לא ניתן לדון בכל התרופות והחומרים המועדים לגרום תופעות של רגישות יתר. יידונו שלוש תרופות שגורמות לתופעות של רגישות יתר באופן שכיח. כל אחת מהן גורמת לתופעות במנגנון שונה ואופן האבחון והטיפול בתופעות הוא שונה.

א. רגישות לפניצילין (תרשים 1)
פניצילין הוא מולקולה אנטיביוטית קטנה העלולה לגרום לתופעות אלרגיות בכל אחד מארבעת המנגנונים שהוזכרו לעיל. כ-7% מהמטופלים מדווחים על רגישות לפניצילין. לאחר הערכה ובדיקה מתברר שכ-90% מחולים אלה אינם אלרגים לפניצילין. בכל זאת, פניצילין הוא האנטיביוטיקה הגורמת לתגובות אלרגיות בשכיחות הגבוהה ביותר. בכל מקרה של רגישות לתרופה יש להימנע מהמשך הקורס הטיפולי, ולהימנע משימוש בתרופה ובנגזרותיה בעתיד. במצבים שבהם לא קיימת חלופה אנטיביוטית לפניצילין, יש מקום לבירור. הבירור כולל ביצוע תבחין עור לפניצילין ולתוצרי פירוקו. במקרים של תבחין שלילי (לא נמצאה רגישות), ניתן לחזור ולהשתמש בפניצילינים. במקרה כזה הסיכוי לתגובה חוזרת אינו עולה על 3%, והתגובה הצפויה תהיה עורית בלבד. במקרים שבהם הטסט חיובי, צריך להימנע משימוש בפניצילינים. במקרים שבהם הוכחה רגישות  לפניצילין והתרופה חיונית, ניתן  לבצע דסנסיטיזציה לתרופה. פעולה זו נעשית על ידי מתן מדורג של התרופה הנדרשת. מתחילים בכמות ובריכוז נמוכים מאוד, ועולים בהדרגה עד הגעה למינון טיפולי מלא. התהליך יכול להתבצע עבור תרופה הניתנת דרך הפה או לתוך  הווריד. משך הפעולה מספר שעות, היא נעשית במסגרת בית חולים ותקפה לקורס טיפולי אחד בלבד.
כאשר חולה רגיש לפניצילין, עולה השאלה אם צפלוספורינים, שגם להם טבעת ביטא-לקטם, הם אלטרנטיבה אנטיביוטית ראויה. מידת הרגישות הצולבת בין פניצילינים לתרופות אחרות המכילות טבעת בטא-לקטמיות, כגון צפלוספורינים, אינה עולה על 10%. כשמדובר בצפלוספורינים מהדור השני ואילך, הרגישות הצולבת יורדת ל-5%. זאת קרוב לוודאי משום שהרגישות לצפלוספורינים מבטאת תגובה בעיקר לשרשרות הצדדיות של המולקולה ולא לטבעת הבטא-לקטם. משום כך, במקרים של חולים שהגיבו תגובה אלרגית קלה עד בינונית לפניצילין (ללא איבוד הכרה, ירידת לחץ דם או קוצר נשימה ולא נדרש אשפוז), אין מניעה משימוש בצפלוספורינים מדור שני ואילך הניתנים דרך הפה. אם נדרש טיפול בצפלוספורינים לווריד, המנה הראשונה צריכה להינתן באיטיות ובהשגחה רפואית קפדנית. במקרים של תגובה אלרגית קשה לפניצילינים, יש להימנע משימוש בצפלוספורינים.

ב. רגישות לאספירין ו-NSAIDs
אספירין ונוגדי דלקת לא סטרואידיים (NSAIDs) עלולים לגרום לתופעות של רגישות יתר המתבטאות בפריחה עורית, גירוי עיני, נזלת, קוצר נשימה עד תגובה אנפילקטואידית נרחבת. התופעות יכולות להופיע כולן או חלקן. כשהתופעות מערבות את מערכת הנשימה (עליונה ו/או תחתונה) בלבד, הן מוגדרות כ-AERD (Aspirin Exacerbated Respiratory Disease). המנגנון שגורם לתופעות לא אופיין כראוי, אך נראה שמעורבים בו לויקוטריאנים, שרמתם בדם עולה לאחר עיכוב הציקלואוקסיגנאז והסטת מסלול המטבוליזם של חומצה אראכידונית למסלול הלויקוטריאנים. רק בחלק קטן מהמקרים הוכח שהתופעות מתווכות ע"י IgE. מאחר שהתגובה קשורה בעיקר לעיכוב  הציקלואוקסיגנאז, אין קשר בין מבנה התרופה לתגובה הקלינית. מאותה סיבה, מידת הרגישות הצולבת בין התרופות היא פועל יוצא של מידת עיכוב האנזים. כאשר מטופל סובל מתגובה של רגישות יתר לאחת התרופות ממשפחת NSAIDs הוא עלול להיות רגיש לכל נוגדי הדלקת, ועליו להימנע משימוש בכולם, למעט פרצטמול. חולים הסובלים מאורטיקריה כרונית או מאסתמה הם בעלי נטייה גדולה יותר לפתח תגובה אנפילקטואידית לנוגדי דלקת אלה. בחולים עם AERD מותר השימוש במעכבים ברירניים של COX-2. עדיין אין בספרות מספיק נתונים באשר לבטיחות השימוש בNSAIDs- החדשים, המעכבים באופן ברירני COX-2, אצל אלה עם רגישות עורית או אנפילקסיס ל-NSAIDs. מאחר שהתגובה היא אנפילקטואידית, אין תבחין עורי או טסט מעבדתי היכולים לאשש או להפריך חשד לרגישות לNSAIDs-. במקרים שבהם המטופל רגיש, על פי ההיסטוריה  הרפואית שלו, וזקוק בכל זאת לטיפול ב-NSAIDs (למשל, בכאבים ראומטיים), יש מקום להפנותו למבחן תגר במסגרת בית חולים. תגר כזה יבוצע בדרך כלל עם NSAID שאליו לא נחשף המטופל בעבר (משך התגר בין 3-1 ימים ובמקומות מסוימים קיים פרוטוקול מקוצר, במסגרת מחקרית). בתהליך זה ניתן למצוא את נוגד הדלקת הנסבל על ידי החולה.



בשני מצבים נעשית דסנסיטיזציה לאספירין באנשים הרגישים אליו:
1. במקרים שבהם חולה הסובל ממחלה טרשתית, רגיש לאספירין וזקוק למינון נמוך של אספירין כטיפול מונע קבוע. אם התגובה לאספירין הייתה קשה מאוד, יש להמליץ על שימוש בקלופידוגרל.
2. בחולים עם AERD שמחלתם הנשימתית הבסיסית אינה מאוזנת בטיפול התרופתי המקובל. אצלם דסנסיטיזציה הוכחה כמשפרת משמעותית את המהלך הקליני.

ג. רגישות לחומרי ניגוד
בבדיקות הדמיה נעשה שימוש נרחב בחומרי ניגוד רנטגניים (Radiocontrast Media), האטומים לקרינה ומשפרים את איכות ההדמיה. חומרים אלה מורכבים ממולקולות אורגניות גדולות המכילות יוני יוד. קיימות שתי קבוצות גדולות של חומרי ניגוד. החומרים הנפוצים הם היפר-אוסמוטיים בעלי מטען חשמלי. קבוצת החומרים השנייה היא בעלת אוסמולריות נמוכה יותר ואינה טעונה חשמלית. תגובות לא רצויות להזרקת חומרי ניגוד מתרחשות בשכיחות המגיעה ל-8% מהנבדקים. התגובה המסוכנת ביניהן היא התגובה האנפילקטואידית העלולה לגרום למוות. תופעות הלוואי מהזרקת חומרי ניגוד קשורות לתכונות הפיזיקאליות של החומר ללא קשר לתכולת מולקולות היוד. הדימרים היוניים בתמיסות הנפוצות בשימוש, עשויים לגרום לתופעות של רגישות יתר עקב צמיגותם הגבוהה. חומרי הניגוד פועלים על מערכות פיזיולוגיות שונות, ביניהן מערכת המשלים, וגורמות לשחרור מדיאטורים מתאי פיטום ללא תיווך של נוגדנים מסוג IgE. מסיבה זו תבחין עורי או תבחיני תגר אינם יעילים לזיהוי רגישות לחומרי ניגוד. יש לציין, שהסיכוי לתגובות לא רצויות לחומר ניגוד יורד משמעותית אם משתמשים בחומר ניגוד היפו-אוסמוטי, לא יוני. כאמור, היוד המצוי בחומרי ניגוד אינו גורם לאף אחת מתופעות הלוואי שהוזכרו, כך שבאנשים הרגישים לחומר ניגוד מותר להשתמש ביוד לכל מטרה אחרת (למשל לטיפול בבלוטת התריס). אין כמובן מניעה לאכול מזונות מכילי יוד (דגים ופירות ים).
ארבע  קבוצות מטופלים הן בסיכון גבוה לפתח תגובה אנפילקטואידית לחומרי ניגוד:
א .אנשים שהגיבו לחומר ניגוד בעבר
ב. חולים עם אי ספיקת לב מתקדמת
ג. חולים עם  אסתמה פעילה
ד. מטופלים בחוסמי בטא
בחולים המשתייכים לאחת מקבוצות הסיכון יש לשקול את הצורך בבדיקה המצריכה שימוש בחומר ניגוד ולהשתמש באמצעי דימות חלופיים. במקרים שבהם  מתחייבת בדיקה עם הזרקת חומר ניגוד, במטופל השייך לאחת מקבוצות הסיכון הנ"ל, יש להשתמש בחומר ניגוד מונומרי לא יוני. לאנשים שהגיבו בעבר להזרקת חומר ניגוד (קבוצה א) יש לבצע, נוסף על הנאמר, הכנה תרופתית כמפורט בטבלה 1.
אנשים הידועים כרגישים לפירות ים ולדגים אינם בסיכון לפתח תגובה, וההתייחסות אליהם היא כאל האוכלוסייה הכללית.
חומרי ניגוד נוספים, שהנפוץ ביניהם הוא פלואורוסצאין המשמש להדמיית כלי הדם בעין, עלולים לגרום לתופעות אלרגיות. אף שמדובר בחומר שונה לחלוטין מבחינת מבנהו מחומר ניגוד רנטגני, תופעות הלוואי דומות בחלקן (הסמקה, גרד, תפרחות, קוצר נשימה וכיו"ב). גם במקרה זה המנגנון האחראי לתופעות הלוואי אינו ידוע. באנשים שהגיבו בעבר להזרקת פלואורוסצאין אנו ממליצים על הכנה תרופתית לפני ההזרקה הבאה, לפי פרוטוקול זהה לזה המומלץ לרגישים לחומר ניגוד רנטגני.


סיכום
תגובות של רגישות יתר לתרופות הן לעתים תכופות מקור לתסכול ולדאגה הן למטופל והן לרופא. הבנת ההבדלים בין התגובות האימונולוגיות לתופעות לוואי וידיעת גורמי הסיכון של המטופל עשויים לעזור מאוד לרופא בבחירת התרופות הנכונות ובהימנעות מאחרות. הכרת אמצעי האבחון, ביצוע תבחיני התגר ויישום של תהליכי דה-סנסיטיזציה נותנים בידי הרופא המומחה דרכים נוספות לפתרון בעיות של רגישות לתרופות.

*המאמר נכתב לפני שנה, ולכן חסרה בו פסקה המתייחסת לתרופות ביולוגיות.